uri

תת ניצב אורי ויסקופ ז"ל

דברים לזכרו של תת ניצב אורי ויסקופ זל במלאות 8 שנים לפטירתו. נכתב על ידי יותם ויסקופ – כנסו כאן

לעמוד הזיכרון ולהדלקת נר זיכרון לתנ"צ אורי ויסקופ ז"ל – לחצו כאן (נמצא בצד שמאל של העמוד)

תת – ניצב אורי ויסקופ ז"ל

מאת: יותם ויסקופ, בנו של אורי ז"ל ומייסד מרכז אורי הקהילתי  

מרכז אורי הוקם לפני מספר שנים כמפעל הנצחה לזכרו של אבא שלי, תת ניצב אורי ויסקופ ז"ל, שנפטר מדום לב פתאומי. אבי ז"ל שירת במשטרה במשך יותר משלושים שנה וכיהן בתפקידים בכירים באגף לחקירות ולמודיעין. אורי שירת בתפקידו האחרון כראש זרוע תשתיות ביחידה הארצית למאבק בפשיעה הכלכלית ועפ"י החלטת ספ"כ המשטרה – עתיד היה לקבל לידיו את הפיקוד על מנהלת ההגירה. אורי התגייס לשורות המשטרה בשנת 1978 כחוקר נוער במחוז ירושלים והתמקצע בתחום החקירות לאורך כל הקריירה המפוארת שלו,  לרבות חקירות מהמורכבות ומהמסובכות וקידם תהליכים אל מול השב"כ וצה"ל, תוך הפגנת מקצועיות וסמכותיות, לצד תדמית אצילה וג'נטלמנית שהלכה לפניו לאורך כל דרכו. מילא שורה של תפקידי פיקוד וחקירות, ובהם מפקד תחנת עציון ותחנת בית לחם וכן קצין אח"ק מרחב יהודה וראש ענף חקירות ותביעות במחוז ש"י. בתפקידו האחרון כאמור הקים ופיקד על זרוע תשתיות ביאל"כ. אהוב ואהוד בקרב מפקדו ופקודיו, שהיה להם דמות נערצת לחיקוי ולמידה כמו גם היושרה האישית והמקצועית אותה הקרין בכל אשר פנה והשאירה כחותם בלב הסובבים אותו.

 

לאבי ז"ל היה חיבור גדול לתחום ילדים ובני נוער. הוא היה בעל ידע מרשים מאוד בתחום. אני זוכר שהיתה תקופה שבה הדרכתי בני נוער עוברי חוק והייתי מתייעץ אתו על מקרים שונים ומורכבים. הכלים והטיפים שקיבלתי ממנו פשוט עבדו. בבסיס אמונתו ודרכו עמדה האמירה "כל מה שילד צריך זה אדם אחד שיאמין בו ויד אחת שתכוון אותו". אבא שלי טען שבכל ילד יש הפוטנציאל להצליח, השאלה היא איך עובדים אתו, כמה מאמינים בו, ועד כמה לא מוותרים לו ועליו.

במסגרת ההתפתחות המקצועית שלי בתחום ילדים ובני נוער, שירתתי בתחום הנוער במשטרה. במסגרת תפקידי פגשתי אין-ספור בני נוער שהועמדו לדין על עבירות שביצעו בעקבות מעשים אימפולסיביים, היפראקטיביים, וללא חשיבה קדימה. אבא שלי טען שיש ילדים ובני נוער בעלי הפרעת קשב וריכוז שפשוט "נופלים" בגלל חוסר טיפול נכון. לא היה ספק שטיפול נכון ומוקדם היה יכול להפחית את סיכויי הנער להגיע לאפיקים של עבריינות, נשירה וסיכון.

 

אבי ז"ל האמין שילדים עם הפרעת קשב יכולים להצליח – ובגדול! לדבריו, טיפול תרופתי המשולב בעבודה נכונה של בית הספר, תמיכה של בית הספר ועבודה נכונה של ההורים, כל אלו יכולים להוביל את הילד לאפיקים של הצלחה.

 

אין זה סוד שגם אני מאופיין כבעל הפרעת קשב. כבר מגיל צעיר טופלתי  בריטלין. אני זוכר את יועצת בית הספר ואת התמיכה העצומה שזכיתי לקבל ממנה, מצד המורים וכמובן מצד ההורים. לא היה פשוט לגדול עם ההפרעה, לחשוב שכולם "מחפשים אותי", לא להבין מדוע אני לומד הרבה ופשוט לא מצליח לשבת בשקט ולא לזוז הרבה, והרשימה עוד ארוכה. אני זוכר שהיועצת אמרה לי שצריך לנתב את הכוחות האדירים וההיפראקטיביות לאפיקים חיוביים, ומהר מאוד מצאתי את עצמי יו"ר מועצת התלמידים, סיימתי בהצטיינות קורס מש"צים, והדרכתי פעילויות חברתיות בבית הספר.  גם בזמן השירות הצבאי שלי מצאתי עצמי תורם מהכוחות שלי למען הקהילה. ככל שגדלתי הבנתי שלמעשה זכיתי למתנה גדולה – הפרעת קשב וריכוז. אין ספק שהפרעה זו מקשה בשלב הילדות וההתבגרות, אבל אם מטפלים בה נכון היא הופכת להיות מתנה ענקית בשלב הבגרות.

 

באחת השבתות הכין אבי ז"ל כהרגלו את ארוחת הצהריים. הוא היה ממש שף. אבא שלי היה מאנשים שצופים בתכניות הבישול בטלוויזיה ומהר מאוד מנסים את המתכונים במטבח. בכל שבת בבוקר היה מכין סוגי סלט מדהימים. באחד מימי השבת הוא הרגיש כאבים בגוף. אמא שלי אמרה לו שכדאי מאוד ללכת לבית החולים לבדוק את זה. לאחר שהכין את סלט הירקות של שבת, הלך להתקלח לפני שייגש לבית החולים. על השולחן השאיר את יומן העבודה שלו לשבוע הבא, המדים היו מסודרים לשבוע חדש והבית מתארגן לארוחת שבת. לאחר המקלחת קרא לאמא שלי ואמרה לה שהוא לא כל כך מצליח ללכת. אמא שלי החליטה להתקשר למד"א שבתוך דקות ספורות היו כבר בפתח הבית. לאחר מספר בדיקות החליטו לקחת אותו לבית החולים. החובשים העלו אותו בכיסא לאמבולנס, כשבדרך הוא כמעט נפל, הסתכל עליה וצחק עליהם שהם לא מצליחים להרים אותו. אמרתי לו שאני מחכה לו לארוחת צהריים. לא ידעתי שהחיוך ותשובתו של אבא שלי ז"ל הם אחרונים.

 

בערך רבע שעה לאחר שיצאו, אמא שלי התקשרה ואמרה לבוא מהר לבית החולים. אני ואחותי נסענו כשבדרך ממש שתיקה. לא מדברים. הגענו לבית החולים ובדיוק הגיעה הבשורה המרה – אבא נפטר מהתקף לב. אני זוכר היטב את הקולות ששטפו את חדר המיון ואת ההרגשה שאני לא יכול לתאר. המחשבות רצו בראש והמון בלאגן מול העיניים. זו תחושה מוזרה שאי אפשר לתאר אותה ואני חייב להגיד שעד היום אני לא יודע לתאר מה הרגשתי, חוץ מהרגשה אחת שבה אמרתי לעצמי "אבא, עדיין לא סיימנו לדבר על כל הדברים האישיים שלנו שהיינו מדברים המון. מה נעשה?".

 

אנחנו מגיעים לבית בתחושה מוזרה, נעטפים בבני המשפחה וממשפחת המשטרה המדהימה. כבר בתקופת ה"שבעה" התגבשה בקרבי ההבנה שאני מתכוון להנציח את אבא שלי, ז"ל, שהיה יקר לי. החלטתי שאני מנציח אותו בעזרת מפעל הנצחה חינוכי שיתבסס על הגישה החינוכית שלו ועל כל התמיכה החינוכית האין-סופית שקיבלתי מהוריי ומבית הספר. לא יהיה זה סוד לומר, שעזרה זו היא אינה ברורה מאליה, ולצערי עד היום מצב זה נשאר דומה מבחינת מערכת החינוך.

 

כבר בתום ה"שבעה" התחלתי לפתח את הרעיון. החלטתי להקים מקום שירכז בתוכו תמיכה אישית בילד, תמיכה בהורים ועבודה עם בית הספר, ושהכול יהיה תחת קורת-גג אחת, וללא עלויות גבוהות. כבר מתחילת הדרך זכיתי לקבל תמיכה משמעותית משלומי עמר – מנכ"ל עמותת צדק, שעד היום הולך אתי יד ביד ומוביל יחד אתי את המרכז להישגים.

כיום אני מוביל את המרכז ביחד עם צוות מקצועי – כולנו במטרה אחת להוביל את הילדים שלנו לאפיקים של הצלחה ופריחה!

גם בשנים הבאות אמשיך להנציח את אבי היקר שעזבת אותי ככה פתאום!  גם בשנים הבאות אמשיך לפעול למען קידומם וטיפוחם של הילדים המקסימים שמתמודדים יום יום, שעה שעה עם הפרעת הקשב.

שלכם,

יותם ויסקופ

מייסד ומנהל מרכז אורי הקהילתי

ע"ש תנ"צ אורי ויסקופ ז"ל

עמותת צדק